אריאלה ובני משפחה עוברים למלבורן
בהדרכתה ובסיועה של עו"ד ליסה סגלוב אושרה לנו ויזת עסקים לויקטוריה, והחל מאוגוסט 2007 אנחנו מתגוררים במלבורן. קיבלנו המלצות מליסה לגבי אנשי קשר שיכולים לסייע או לתת מידע כאן, ולגבי השינוע של תכולת הבית שלנו מישראל לכאן, ונעזרנו בכך.
התהליך כולו עד כה נראה מוצלח ביותר. בחרנו באיזור סנדרינגהאם (שכונה יפה ליד חוף הים), בגלל ביה"ס התיכון האיזורי, שמצטיין בתחום האמנות והמוסיקה. מצאנו גם בי"ס יסודי מדהים באיכותו לצעירים שלנו, באיזור בלאק רוק הגובל בנו – הכל במרחקי הליכה סבירים מהבית (הילדים צועדים, או רוכבים על אופניים לביה"ס). התקבלנו במאור פנים בכל מקום.
הילדים הסתגלו לביה"ס בקלות מפתיעה, הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית. הכיתות קטנות מאוד (פחות מעשרים ילד בכיתה), שטח ביה"ס עצום וירוק, ומותאם למשחק, לפעילות ולמנוחה (גם בתיכון- לא רק ביסודי), ההתנהגות של המבוגרים משדרת רוגע, כבוד לזולת, ומרחב, ובתוך כל זה יש חייכנות תמידית, ונכונות לסייע. פעילויות ספורט, מוסיקה ואמנות נחשבות ומוערכות כאן מאוד, ויש מקום לביטוי מגוון של הילד. חברת הילדים פתוחה ומקבלת, והילדים שלנו התידדו במהירות עם חברים חדשים.
הופתענו לגלות שבביה"ס היסודי אין התייחסות ל"ציונים", אפילו בתעודות הסיום. תעודת סיום השנה מורכבת מהרבה מילים, ומעט סקלות מדידה. ה"תעודה" נראית למעשה כמו חוברת מפורטת ביותר בה כל מורה שלימד את הילד כותב את הערכתו המילולית הנרחבת לגבי הילד. יש הרבה חיזוקים, והתיחסות לתחומים רבים כגון: גישה ללמידה, כישורים חברתיים ותקשורתיים, יכולות להתמדה ולהשקעה, הגשת עבודות בזמן, דייקנות, והישגים אישיים בתחומים שונים, ויש המלצות מפורטות כיצד לשפר ולהתקדם. הסקלה שתלמידים נמדדים עליה היא בסיסית ביותר- מתאים למצופה לגיל, מעל למצופה, או מתחת למצופה. לא יותר מכך. בעינינו זה מצא חן. אם נסכם את ההסתגלות הראשונית של הילדים כאן, ניתן לומר שהיא מעל ומעבר לכל ציפיותינו.
כמשפחה, חשוב לנו מאוד לשמור על קשר עם אנשים אהובים שחיים בישראל, ואנו כותבים מיילים, מדברים בתקשורת סקייפ ומסנג'ר, וסתם בטלפון, וממשיכים להיות "בעניינים" בנוגע למה שמתרחש.
אנחנו – המבוגרים הכרנו במלבורן קבוצה של ישראלים מקסימים, והם החברים החדשים שלנו כאן. הנדיבות והפתיחות של אנשים כאן נעימה לנו מאוד, וזה מקיף הן את הישראלים שהכרנו כאן, והן את ילידי המקום – שהם לאו דווקא יהודים.
עבורנו כמבוגרים, הקשרים שמחוץ לקהילה הישראלית נרקמים הרבה יותר לאט, ויש לכך פחות הזדמנויות. עוד לא הספקנו לראות הרבה ממלבורן וסביבתה, אבל אנחנו מתרשמים שיש לעיר הזו הרבה מה להציע.
מרכז העיר הזכיר לנו מאוד את הערים הגדולות באירופה. שכונות המגורים עצמן שקטות, ולא מתרחש בהן הרבה. החנויות נסגרות בחמש, הרחובות מתרוקנים, והאנשים בבתים, או בחוגים ותחביבים למיניהם. למי שאוהב רוגע ושקט- זה גן עדן. למי שרגיל לפעילות סביב השעון – זה שקט מידי.
בימים אלה אנחנו עובדים על תשתיות להקמת עסק משלנו במלבורן. ההתחלה איטית, ויש דברים רבים שצריך ללמוד. אני כותבת את דברי כשנה אחרי שהיגרנו למלבורן- כהוקרה לעו"ד ליסה סגלוב, ולכל האנשים הטובים שסייעו לנו במידע ובנדיבות לאורך תהליך ההגירה עד היום. אני יודעת שההחלטה על הגירה איננה קלה, ואינני מתכוונת להקל אותה על אף אחד שקורא את דברי זה לא פשוט להתרחק מישראל. עבור מי שמתחיל תהליך של הגירה, חשוב לדאוג למערכות תמיכה נכונות כדי לסייע באתגרים הצפויים. אנחנו היגרנו באמצע החיים – זוג עם שלושה ילדים מתבגרים, ואחרי שנה כאן, זו נראית לנו החלטה נכונה עבורנו, ופרק חיים מרתק.
התמיכה שקיבלנו בדרך היתה חשובה. עו"ד ליסה סגלוב סייעה לנו רבות בתהליך המורכב והארוך של קבלת הויזה מישראל לויקטוריה. ליסה התגלתה לנו כאדם מיוחד- חמה וישרה, עניינית ואנושית מאוד. היא מצויידת בכל הידע ההיקפי שקשור לכל נושא שנתקלנו בו בהגירה כיחידים וכמשפחה, והיתה מוכנה תמיד עם עיצות והפניות שונות (אפילו הפנתה למורה נהדרת לאנגלית).
התהליך של קבלת הויזה האוסטרלית (בעודנו בישראל) ארך קצת פחות משנה, והתבסס על העסק של בן זוגי. (ויזת עסקים). הויזה שלנו לא היתה קשורה למקצוע שלי, ולמרות זאת ליסה השקיעה עבודה רבה על מנת לסייע לי בהכרה המיקצועית שלי באוסטרליה. כיום, אחרי שנהבמלבורן, התחלתי לעסוק במקצועי, ואני מתחילה לבנות פרנסה. העסק העצמאי של בן זוגי מתחיל "להניע" כאן בהדרגה- בינתיים המשרד בבית, והכל זורם לאט. מי שמהגר כמשפחה כמונו, עם ויזה עיסקית, חייב להתכונן מראש עם רזרווה כלכלית. צריך אורך נשימה לעבור את השנה הראשונה.
בחודשים הראשונים כאן חשבנו שנרצה לעשות דברים חדשים, ובדקנו אפשרויות עיסקיות נוספות. כשמדברים עם מהגרים ישראלים אחרים- רואים שזה אפייני למהגרים טריים לבדוק את השטח להזדמנויות חדשות. אחרי שנה כאן, אנחנו מוצאים שהתחלנו לעסוק בינתיים בתחומי ההתמחות ה"ישנים" שלנו, שאפיינו את עיסוקינו בעבר בישראל.
הייתי רוצה להודות לכל האנשים הטובים שפגשנו במלבורן, וסייעו במידע ובהכוונה לגבי הקליטה הראשונית שלנו כאן. האוירה שנתקלנו בה כאן היתה מפרגנת ותומכת. נוצרו סביבנו מערכות תמיכה בזכות אנשים טובים שפגשנו כאן- ישראלים במקור, שיודעים מהי הגירה, והיו מוכנים להתחבר ולסייע. גם שכנים וסתם זרים היו סבלניים. המורים והמחנכים בביה"ס קלטו את ילדינו במאור פנים ובזרועות פתוחות. ילדינו הולכים לבתי ספר ממשלתיים בשכונת מגורינו, והדעה שלהם על ביה"ס כאן חיובית בהחלט.
כעבור שנה ניתן לומר שהם משולבים ומרוצים, עם חברים מביה"ס ומהקהילה המקומית, ויש בנוסף את החברים ממוצא ישראלי. אנחנו מוצאים את השנה האחרונה מענינת וחיובית עבורנו, אולם צריך לזכור שזו החוויה האישית שלנו, ואין כאן "חוקים". פגשנו ישראלים שמתגעגעים מאוד לישראל, וחיים בתחושה שאוטוטו יחזרו לישראל, ופגשנו גם את אלה שיש להם תכנית מוגדרת מאוד לחזור והם בשלבי ביצוע, כך שיש דו-כיווניות בתהליך הזה. מי שנמצא כאן רק שנה כמונו – עדיין בונה את עצמו, וחווה את החדש והשונה, כך שהאתגרים ממלאים את התודעה. אריאלה