משפחת אייל נוסעת לאוסטרליה
זוג + 4 ילדים. האבא – חקלאי, האמא – מורה, הילדים 3-13 מגיעים לדרום אוסטרליה ב- 1/2011.
החלטנו להגשים חלום ולצאת להרפתקאה שעוד כמה שנים כבר לא נוכל להגשימה, לתת לעצמנו ולילדים מתנה לחיים ולצאת לכמה שנים התאווררות. ארץ היעד – אוסטרליה.
הגענו לליסה כדי לבדוק אם הדבר אפשרי. יש לציין לכמו אוסטרלים אופייניים, ליסה ניחנה בהרבה סבלנות בשבילנו.
אנחנו – מבולבלים, לא החלטתיים, וליסה כבר רצה קדימה, מארגנת ומסדרת. היא אומרת – ואנחנו עושים. אם לא הולך בכוון אחד – היא מיד מנסה בכוון אחר. לאחר כשנה מקבלים את הויזה.
נוסעים לאדלייד ומתחילים הכל מהתחלה. הקהילה באדלייד אמנם קטנה אך מקבלת את פנינו בחום. כשנחתנו על ארבעת טפנו ועשרות מזוודותינו חיכה לנו חבר מהקהילה עם מיניבוס. לקח, ארגן והעמיד אותנו על הרגליים. משם המשכנו לבד.
אדלייד – בירת דרום אוסטרליה, עיר של כ- 1.5 מיליון תושבים, ירוקה, עם הרבה פארקים, שקטה ורגועה, נפלאה למשפחות, עם כל מה שיש לעיר גדולה להציע. אין כמעט בתים על קומות, כך שכמו רוב ערי אוסטרליה היא משתרעת על שטח גדול, נמצאת בין האוקיינוס במערב להרים במזרח. הלא יאומן הוא – שגם אם הולכים פה לאיבוד לא מוצאים את הדרך לעולם לא מגיעים לרמאללה.
לא קל. הכל עובד כאן יותר לאט, אך מסודר, לפי נהלים ברורים, אין קיצורי דרך או קומבינות ואנו מתרגלים במהרה לסדר ולנוחיות. אנשים נחמדים, אדיבים ושמחים לעזור. כמה חודשי הסתגלות קשים וכבר אנחנו עובדים, הילדים נקלטים יפה בבית ספר, מקשקשים באנגלית, יש בית ואפילו כמה חברים. אם יש סבלנות והתמדה אפשר להגיע להישגים ולהתקדם.
לא הכל ורוד כאן מכשול השפה קשה ממה שחשבנו למרות ששנינו מדברים אנגלית טובה. האנגלית האוסטרלית מתובלת במבטא כבד ובסלנג שקשה להבין. יש הרבה חוסר אונים והרגשה של חוסר שייכות למקום הזה. הכל שונה ואחר למה שרגילים והראש צריך להיות פתוח ומקבל את העולם החדש שהגענו אליו. אוסטרליה היא מדינה מאוד יקרה וצריך להצטייד בהרבה מזומנים שיספיקו לתקופה הראשונה עד שמוצאים עבודה.
הילדים לעומת זאת הסתגלו במהרה לתרבות החדשה, לשפה, למבטא האוזי ולמנהגים. כרגיל – הילדים הם ילדים וכמו שאמרו לפני, לא צריך לדאוג להם. אנחנו המבוגרים הם אלה שקשה להם יותר לשנות דרכי חיים והרגלים אבל הזמן עושה את שלו ולאט לאט מרגישים יותר נוח.
היום אחרי שנתיים באוסטרליה, החיים נעימים ונוחים, סופי שבוע ארוכים, טיולים ומסעות, הכל רגוע, בירה ביד והרבה no worries, אך גם געגועים לכל הטוב שבארץ. למשפחה, לחברים, לשיחות הקולחות בשפה שאתה מכיר על בוריה, געגועים לאוכל טוב מבית אמא, להרגשת השייכות שיש לך בארץ.
שוב – תודות לליסה סגלוב על הסבלנות, המקצוענות ועל כך שהפכה את החלום שלנו למציאות.