הילה וצבי שטרנבאים עוברים לקוויזלנד
הכל התחיל בטיול אחרי צבא לאוסטרליה (לפני 15) שהשאיר טעם של עוד…
כל השנים חיינו עם החלום עד שהחלטנו שהגיע הזמן לנסות להגשימו.
בדיקה באינטרנט לגבי תהליך קבלת הויזה העלתה את האתר "קנגרו שרותי הגירה"
ולאחר פגישה עם ליסה וקבלת כל הפרטים לגבי התהליך היה לנו ברור שאנחנו מגישים את הבקשה לויזה ולא היה לנו ספק שאנחנו רוצים שעו"ד ליסה סגלוב תהייה זו שתגיש את הבקשה בשמנו.
אז כדי לקצר, תהליך קבלת הויזה לקח כשנתיים (וכמה צדקנו כשהחלטנו לעשות אותו עם ליסה סגלוב עו"ד…) ומיום קבלת הויזה ועד שנחתנו באוסטרליה עברו 3 חודשים.
היום בו מקבלים את הבשורה על קבלת הויזה הוא יום מיוחד, מצד אחד התרגשות עצומה, במיוחד אחרי המתנה של שנתיים שהן כמו נסיעה ברכבת הרים, ומצד שני פחד מהלא נודע ותחושת "רגליים קרות" (פתאום החלום הופך למציאות!)
הבת הגדולה (13) שלנו הייתה שותפה לכל התהליך והיו זמנים שרצתה מאוד לעבור וזמנים שפחות… הבת הקטנה (6 וחצי) לא ידעה כלום על המתרחש מאחר ולא רצינו שתפתח ציפיות ובסוף תתאכזב, כך שסיפרנו לה רק עם קבלת הויזה (3 חודשים לפני המעבר).
קצת לתת רקע, לשנינו היו משרות מצוינות בחברות המובילות בארץ, וחיינו לא רע, כך שכן היה מה להפסיד במידה ומשהו משתבש, ולכן אני חושבת שצריך לחשוב על הכל לפני קבלת ההחלטה ולנסות ולהערך נכון למעבר.
במשך השנתיים של ההמתנה היה לנו זמן לנסות ולהחליט היכן באוסטרליה אנחנו רוצים לחיות, וחשוב לציין אין לנו שום משפחה או קרובים באוסטרליה. יש לנו זוג חברים מהטיול של לפני 15 שנה וזכרונות מאותה תקופה. לא יכולנו להרשות לעצמנו נסיעה מקדימה של כל המשפחה, ולא ראינו טעם בנסיעה של אחד מאיתנו לבד. כמו כן הזמן בין קבלת הויזה ועד שעזבנו היה כ"כ קצר שפשוט נעזרנו באינטרנט.
בסופו של דבר שני דברים הכריעו אצלנו בבחירת היעד, דבר ראשון מזג אויר (רצינו אקלים חמים אבל לא טרופי) ודבר שני היה מחירי הנדל"ן. אלו היו שני הגורמים שנראו לנו בזמנו הכי עקרוניים ועם השאר האמנו שנסתדר.
לבסוף החלטנו שנטוס לבריסבן ומשם בעצם נתחיל. ההתארגנות בארץ הייתה בזמן מאוד קצר – עזיבת מקומות עבודה, הודעה בבתי הספר, אריזת הבית ושליחת מכולה ופרידה מהאנשים שיקרים לנו…
עם הנחיתה בבריסבן, קנינו רכב, סימנו וי על כל הסידורים ה"בירוקרטיים" ואני חייבת לציין שזה היה כל כך פשוט ומהיר שלא האמנו! והתחלנו לחפש היכן לגור.
די מהר הבנו שבריסבן היא לא מה שבאנו בשבילו לאוסטרליה (קשה לעבור מארץ לארץ אבל עוד יותר קשה לעבור ממושב לעיר..)
אז עשינו טיול של יומיים 100 ק"מ צפונית לבריסבן והגענו למקום שנקרא Sunshine Coast ותוך זמן קצר מאוד היה לנו ברור שזה המקום בשבילנו.
לאחר מציאת בית (במרחק של 4 דקות מהים) ובתי ספר באזור התחלנו לחפש עבודה, בהתחלה צביקה התפשר על משרת זמנית עד שכעבור חודש מצא עבודה בתחום עיסוקו. ואני אחרי תקופה שהייתי בבית ודאגתי להתאקלמות הבנות ולכל הסידורים החלטתי לשנות כיוון בתחום עיסוקי ונרשמתי ללימודים.
במקביל הבנות התאקלמו בצורה מדהימה בבית הספר, את הבת הגדולה שסיימה בארץ כיתה ז' החלטנו לשלב שוב בסמסטר האחרון של כיתה ז' כאן (החלטה נכונה מאחר וזה נתן לה הזדמנות לשפר את האנגלית ולהשתלב חברתית בלי הצורך להתאמץ עם החומר הלימודי). ואת הבת הקטנה שסיימה גן חובה החלטנו (בשיתוף עם היועצת של בית הספר) להכניס לסמסטר האחרון של כיתה א' ולהיות עם ילדים בני גילה, למרות שלא ידעה מילה באנגלית…
גם זה מסתבר היה נכון מאחר ולמידת האנגלית הייתה כל כך מהירה שהיום, כעבור 6 חודשים היא מדברת, כותבת וקוראת אנגלית!
בית הספר מאוד תומך בילדים שאנגלית היא אינה שפת אם שלהם.לבת הקטנה הוצמדה במשך 5 ימים בשבוע כל יום במשך שעה מורה שלימדה אותה את יסודות האנגלית. עזרה זו תמשך במידת הצורך עד כיתה ד'!
בכלל בתי הספר פה מדהימים, מספר תלמידים קטן בכיתות, מורים שאוהבים את עבודתם ונותנים את הנשמה, המרחבים והמדשאות, בריכת שחייה וכו'. ומעבר לכך שעות לימוד שמאפשרות לצאת לעבוד/ללמוד…
כל יום משעה 08:30 – 14:45 כולל אפשרות ל"צהרון" בבית הספר מ 06:30 עד 18:00 במידת הצורך.
אז לסיכום, המקום הוא מדהים, הילדות מאושרות, האנשים שפגשנו והכרנו מאוד ידידותיים ועוזרים ואנחנו רק עכשיו, לאחר שיש זמן פנוי לטיולים בסופי שבוע במקומות מדהימים, וכשיושבים בחוף עם Fish & Chips מתחילים לעכל את המעבר…
הילה וצבי שטרנבאום